תוכן

טו) וצריך שתבחין בזה מאוד, לידע בכל פרצוף, עד כמה מגיע כללות האור ישר שבו, וכמה מבחי' האו״ח שבו. והבחן הא' הכללי בענין זה נקרא ראש וגוף, כי עד הפה שה״ס מלכות דאו״י, נקרא ראש, אבל למטה מפה נק' גוף, אשר המלכות לבד מתפשטת, בשיעור שנותנת לעליונים, שבשיעור הזה שהמסך משפיע, נעשה ג״כ לכלי קבלה, אמנם כולו הוא או״ח בלי אור ישר.
הבחן הב', הוא בה״פ דראש גופיה, שהמלכות מתחילת אצילותה באו״י הוא עד הפה לבד, לא למעלה ולא למטה, כי למטה הוא התפשטות המסך בכח האו״ח כנ"ל, וחוטם מתלבש בפה, ואוזן בחוטם פה, וכו', ונמצא שכולם מתקבצים מבעד הפה בשוה, והמדרגות נבחנות רק בקומה של כאו״א מלמעלה כנ״ל.
הבחן ג', הוא בבחי' הזדככות המסך, שהוא רק מקרה דהתפשטות המסך מפה ולמטה, להיות שאין שם אלא כלי אחד, שה״ס המסך המתפשט לבדו בלי ט״ס הראשונות, שנסתיימו בפה, וע״כ אין שם כלים לאור פנימי דאור ישר מבחי' א' וב' וג' אלא כל הט' אורות מתלבשים בהתפשטות המסך לבד, וע״כ יהי' אור הפנים והעצמות מזכך אותו מעביותו, ע״ד שבארתי לעיל, ויש עוד הבחנות רבות מאוד שיתבארו במקומם.
ובזה תבין, שכל ראש ה״ס כתר דהפרצוף, להיותו כולל אור א״ס המתפשט באור ישר על ד' הבחי' הנ'ל, והוא כולל ג"ר שהם כח״ב, אבל בחי' ג' שהוא חוטם ובחי' ד' שהוא פה הם מתפשטים ג״כ למטה שנק' גוף כנודע, שחג"ת דז״א הוא למעלה מאצילות דבחי' ד', אבל אחר אצילות דבחי' ד' מתפשט אור הז״א בסוד זווג דהכאה, כנ״ל בענף ד' בפמ"א, וע״כ הם מתחברים לאחד, עם כלי מלכות דאו״ח, וז"ס המוזכר בכ"מ בע״ח, שאין לך אור המלכות בלי נה״י דז״א, שז״ס והנה באר בשדה, היינו מלכות, שהמסך מתתקן בה לנביעו דאו״ח בבאר מים חיים, וג' עדרי צאן רובצים עליה, היינו נה״י, כנ״ל.
אמנם אור א״ס נמשך ע״י הראש אל הגוף, ג"כ על ד' בחי' דאו"י, וגם בזווג דאו״ח, וע״כ גם התפשטות הפה עצמו כוללת ג״כ ע״ס דאו״י ואו״ח, ואו״פ ואו״מ, כמו פרצוף הראש כנ"ל. אמנם הוא בערך פרצוף שני, ששפל הרבה מפרצוף הראש, לסבה שהאו״ח והמסך לבדו הוא שורשו, ונמצא שבערך השורש אין לו מכח״ב כלום, כי אור הבינה מסתיים מנגד הפה, כי הוא רק התפשטות המסך, כנ״ל.
ובזה תבין, בענין יציאת ע״ב ס"ג מ״ה וב"ן מא״ק הפנימי, שכולם יוצאים דרך הפה דכל אחד, כי בראש דכל אחד אין שם הזדככות המסך, להיות האו״פ והאו״מ בב' כלים מיוחדים, כנ״ל בארוכה עש"ה בכל האמור, וע״כ אחר שנזדכך המסך דא״ק הפנימי מפה ולמטה, אז יצא הע״ב לחוץ, להיות אור א״ס ב״ה המתפשט על המסך דבחי' ג', יהי' האו"ח בקומת חכמה, ונמצא משוה קומתם הכללי נשאר מגולה בלי התלבשות.
והנה מקום פרצוף זה שיצא לחוץ, כלומר שנגרע מבחי' שמלפנים, הוא מפה ולמטה דא״ק הפנימי, כי רק במקום הזה נעשה הזיכוך ולא כלל מקודם, כנ"ל, ונמצא שע״ב החיצון מלביש לא״ק הפנימי רק מלכות שלו לבד, והבן היטב.
ונתבאר לעיל אות ג', אשר ענין הזיכוך אינו גורע רק לאור החכמה, והאו״ח, אמנם לבינה וזו״נ דאור ישר אין לו להזיכוך שום יחס ושייכות, ונמצא לפי״ז שזה הע״ב החיצון שנגרע מקומת כתר דא״ק הפנימי, שה״ס הראש, נמצא נשארין לו בינה וזו״נ דאור ישר מכתר הכללי שה״ס ע״ב הכללי, אפי' אחר יציאתו החוצה.
אמנם הם בחי' אחוריים, דנודע, שבינה וזו״נ דאו״י, המה בסוד אחוריים מצד אצילותם בד' הבחי', אלא אח״כ בסגולת האו״ח, שבים פב״פ, ומתפשט בהם אור החכמה, כנ״ל.
וא״כ, אחר שנסתלק מע״ב החיצון בחי' או״ח דקומת כתר, א״כ נסתלק עמו אור העצמות שהוא אור הפנים, והרשימו שנשאר לו הוא רק אור דאחוריים, שהם בינה וזו״נ דאו״י, כנ״ל. וז״ס ושורש פנים ואחור שנמצא בכל ראש, כי הגולגלתא דע״ב החיצון, ה״ס מלכות דכתר דא״ק הפנימי, ואור בינה וזו״נ הנשאר בו מאור ישר דכתר הכללי, נעשין לאחוריים דגולגלתא בסוד שערות רישא, שהמה לו בסוד מקיפין, מע״ב הפנימי שנגרע הימנו, שחוזרין ונמשכין בסגולת בינה וזו״נ אלו, החופפים על הגולגלתא מלמעלה, ובאחוריים. שג' בחי' יש בהם, כמ״ש באד״ר, מבועא, ונימא, וקוצי דשערי, שמבועא ה״ס אור דחסדים שהבינה יונקת מהכתר, והתפשטות הנימא ה״ס ז"א, וקוצי דשערי ה״ס נוק', המסיימת לכל אור, והבן.